לאחר ההרצאה, חברים אמרו לי כל הכבוד, איזה תותח. שאלתי אותם איך היה? מה לקחתם מכאן? כי באמת רציתי שההרצאה תשפיע עליהם.

התגובות היו "תשמע זה מעניין, אבל כבר מכיר את זה". חייכתי מנימוס, אבל עמוק בפנים התבאסתי.

הרגשתי חיקוי זול של טוני רובינס.

בחיים לא חוויתי את התחושות האלה לפני כן.

בכל שנותיי כמנחה ומרצה, מעולם לא היה לי מקרה של בלאקאוט או של לחץ על הבמה. 

כשסיימתי להעמיס את הציוד לאוטו, עמדתי בחניון הריק וידעתי. עד כאן, המצב הזה בחיים לא יחזור על עצמו.

אני לעולם לא אחווה שוב את התחושות האלה. שאלתי את עצמי איפה נמצא המרצה הגדול ביותר שאני יכול ללמוד ממנו?

אז התחלתי מסע חיפוש. איך להנחות, לשכנע ולהשפיע על קהל. 

מאז ועד היום עברתי הכשרות אצל גדולי המנטורים בעולם: טוני רובינס, ארב האקר, ראסל ברנסון, ד"ר מדאן קטריה, לס בראון ועוד.

מעבר לחוויות הרגשיות שחוויתי בסדנאות, נפעמתי לראות איך הם עובדים עם קהל. התחלתי ללמוד את מבנה הסדנאות שלהם, את כל תסריטי המכירה, כל תנועה ומחווה שלהם. 

בהתחלה ניסיתי לעבוד במבנה של טוני רובינס וזה לא עבד בכלל. אז ניסיתי למכור כמו הארב אקר וזה עבד קצת יותר טוב – אחוזי המכירות שלי עלו ב20 אחוז. הרגשתי שזה נותן לי חמצן להמשיך. לעשות עוד סדנאות. והמשכתי כל פעם לקחת קצת מכל אחד מהמנטורים הללו.

בוקר אחד, רגע לפני שאני יוצא לאירוע, החלטתי שאני מפסיק לרצות להיות כמו המרצים הגדולים. שהפעם אני הולך להיות הכי חי ואותנטי.

ותנחשו מה?

הפעם זה עבד.

האמת, פשוט נדהמתי לראות את ההשתתפות של הקהל באירוע הזה. הם היו מהופנטים. בסוף האירוע המשתתפים נשארו אחרי שסיימנו והחליפו טלפונים אחד עם השני. אני הייתי בשוק שבתוך 4 שעות נוצרות חברויות.

זה היכה בי. הבנתי שככל שאני חי וחופשי על הבמה, אז הקהל יותר מתחבר אליי. מאז האירוע הזה, כמות הסדנאות והכנסים שהעברתי קפצה בלא פחות מפי 5. כנסים של "פשוט לעשות את זה", סדנאות של "הכוח לפעול" ועוד ליוויים אישיים, וכל זה בפחות משנה חצי.

עזרתי לאלפי בעלי עסקים לעשות שינויים בחיים ובעסק שלהם.

הופעתי מספר פעמים בעיתונות ובטלוויזיה.